פגישה אחרי חודש

אחרי כמעט חודש, אולי יותר, זה נראה כבר כמו שנה, אייל יצר קשר, הזמין אותי לקפה. הייתי מאוד מסוייגת, לא הייתי בטוחה שרציתי לפגוש אותו. בטח, אהבתי אותו, התגעגעתי אליו, חשבתי עליו כל יום, כמעט כל היום ובכל זאת, הרי לא יצרתי איתו קשר כי הוא לא רצה.

זה לא נכון. כן יצרתי איתו קשר, שלחתי לו כמה אימיילים וכמה סמסים והוא ענה בצורה מאוד לקונית ולכן הפסקתי עם זה. התרגזתי, אפילו זעמתי, בכיתי בלי הפסקה, אבל בסופו של דבר הרי לזמן יש את הדרכים שלו לרפא את הלב הכואב. זה קצת עבר.

ואז הוא התקשר ואמר שהוא רוצה לפגוש אותי. אמרתי לו שאני מסוייגת ואמרתי לו גם למה. זו הייתה שיחה לא קלה. הוא לא ניסה להתנצל, או להסביר, אלא פשוט אמר שהוא רוצה לפגוש אותי. הוא יבין אם אסרב, זו הרי זכותי, אבל מצד שני, אולי בכל זאת אתן צ'אנס לפגישה.

אמרתי לעצמי שיאללה, בסדר. מה כבר יכול להיות.

הוא נראה אותו דבר, ממש אותו דבר. לא השמין, לא רזה לא שום דבר. בחודש אחד אנשים לא משתנים יותר מידי. הוא אמר לי שאני נראית טוב. חייכתי אליו חיוך מזוייף כזה.

ישבנו בחוץ, הסתודדנו. הוא סיפר לי שיצא עם מיכל אחת, היא מצאה חן בעיניו והוא מצא חן בעיניה והעניינים הלכו והתפתחו, אבל הוא מתגעגע אלי נורא.

חשבתי לעצמי שאני יכול לאהוב גם אותך וגם אותה, כמו שאת אוהבת את בעלך ואותי, אמר לי ואני חושבת שחשב על המשפט הזה הרבה מאוד.

אני יודעת למה הוא התגעגע. הוא התגעגע למציצות בחניון, למין הזמין לו כמעט בכל רגע, להסחפות שלי. הרי אף פעם לא אמרתי לו לא, אף פעם לא סירבתי לשום גחמה שלו. אמרתי לו את זה והוא אמר שכן, הוא לא מתבייש להודות שהוא מתגעגע לסקס איתי, אבל זה לא העיקר. העיקר שהוא מתגעגע אלי.

זה נגמר בחניון, במכונית שלו, כשאני מוצצת לו.

ואחר כך יום שלם מלא תסכולים.