הייתי חברה טובה.

הייתי חברה טובה. ניחמתי אותו, את אייל, המאהב שלי, האהוב שלי על כך שהחברה שלו, הבחורה שהוא כבר עבר לגור איתה, עזבה אותו ואת הדירה. זה לא היה לי קל לעשות את זה, אבל השתדלתי לעמוד לצידו. אני אוהבת אותו כמות שהוא, אני אוהבת אותו ואני חברה שלו. כמו שהוא הבטיח לעשות אותי מאושרת והגשים, כך גם אני הבטחתי לו שאשתדל עד כמה שניתן להפוך אותו למאושר.

כל הסיטואציה הזויה ואני מרגישה כמו באיזה סיפור טלנובלה לא ברור. היא לא אמרה לו בדיוק מדוע היא עוזבת, אלא רק אמרה שהיא מרגישה שזה לא זה ועדיף שייפרדו עכשיו לפני שזה יהיה קשה יותר. הוא ניסה לדבר אל ליבה אבל היא לא רצתה לשמוע יותר. היא הייתה נחושה בהחלטתה והותירה אותו תוהה, עצוב עם המון יסורי מצפון.

משום מה הוא הרגיש שזה באשמתו, שזה בגלל הקשר שלו איתי, שזה בגלל שכשהעלה את נושא השלישיה (הוא העלה את זה ולא היא מסתבר) הוא זה שהלהיב אותה והוא זה שתכנן הכל כדי שנהיה שלושתינו. הוא באמת רצה להיות עם שתי הנשים האהובות בחייו, אבל בגלל הפגישה הזו הוא הפסיד אחת ואני חושבת שהיה קרוב להפסיד גם את השנייה...

אבל אותי הוא לא הפסיד, לא בגלל זה. אני שלו כמו שהוא שלי, וזה בסך הכל נוחות. אני יודעת שיעזוב אותי כשימצא את האחת שלו, ואז כבר לא יחזור על הטעות... ואני... אני אשאר איתו כל עוד זה נוח לי. אני אוהבת אותו, אבל אני כבר לא במקום של לוותר על החיים עבורו.

כן, זו סיטואציה משונה והזויה ובכל זאת, עודדתי אותו בכל הדרכים שאישה יודעת לעודד ונדמה לי שהוא אכן התעודד.