חברה מבינה

אפשר לומר שהתקופה האחרונה עם אייל הייתה כמו ירח דבש. נפגשנו כל יום. ממש ככה, כל יום או שנפגשנו על הבוקר אצלו בדירה לשעה נעימה, או שיצאנו לקפה ביחד או שנפגשנו בחניון במכונית שלו. אני לא יודעת כמה אנרגיות השקיע במיכל השרלילה שלו, אבל אלי הוא הקדיש הרבה מאוד זמן. במשך יום העבודה היה מתכתב איתי מאוד באינטנסיביות, כאילו הוא מנסה לפתות אותי, כאילו אנחנו לא מכירים.

כשעשינו אהבה השקיע מאוד, וכל הזמן היו לו מחמאות ומילים טובות. אין ספק, אייל הוא אחד הגברים המדהימים ביותר שיודעים לתת לאישה הרגשה טובה. אני קצת שכחתי ממנה אפילו, למרות שידעתי שהיא קיימת. מידי פעם זרקתי פה ושם דברים, אבל הוא רק חייך ולא הגיב.

אבל הבוקר קמתי עם מחשבה אחרת. אוקיי, אז הוא המאהב שלי, ואני גם המאהבת שלו. ואם ככה אז אני מוכנה להקשיב, לדעת על כל הדברים שעוברים עליו, בדיוק כמו שאני מספרת לו על החיים שלי, על בעלי, על הילדים. אני רוצה שזה יהיה כמה הדדי שזה יכול להיות.

אמרתי לו את זה והוא אמר לי שהוא לא חושב שאני באמת אוכל לשאת את זה. המצב בכל זאת שונה אצלנו ואני ברוב טמטומי אמרתי לו שינסה אותי.

איזו טעות זו הייתה. טעות נוראית, כי כאשר הוא השתכנע לספר לי, הוא סיפר הכל. הכל הכל. על הרגשות שלו, על המחשבות, על ההתלבטויות שלו. הוא באמת התאהב בה. וזה כל כך כאב לי לשמוע. כל הזמן חשבתי לעצמי, אז איפה אני לכל הרוחות בתמונה שלו, אם מצד אחד הוא כל הזמן מקדיש את הזמן לי, אז פתאום אני מבינה את הדברים אחרת ולמה בכלל  חשבתי שאני יכולה להתמודד עם זה? מה חשבתי לעצמי? איזו שטות? אבל לא יכולתי לסגת. העמדתי פנים מתעניינות, הקשבתי לכל מה שאמר לי, אפילו ניסיתי להיות חברה, אבל ברגע מסויים לא שלטתי בעצמי ואני חושבת שזלגה לי דמעה.

אייל ראה והבין. הוא נעצר. די מספיק הוא אמר ואז לקח אותי לאחת הפינות שלנו, פינה מוסתרת ושם התנשקנו.